פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 38379-12-24 עוסק בעתירה לביטול תניה בהסכם גירושין אשר ניתן לו תוקף בבית הדין השרעי. ההכרעה דחתה את העתירה לגופה, אך בפועל הפכה למקרה מבחן בנוגע לשימוש בכלי בינה מלאכותית בהליכי כתיבה משפטית. השופטים, בראשות השופטת גילה כנפי-שטייניץ, הקדישו חלק ניכר מהפסק להתמודדות עם תופעת "הזיות בינה מלאכותית" (AI Hallucinations) – תופעה שבה מערכות בינה מלאכותית מספקות מידע משפטי כוזב.
העתירה שהונחה לפתחו של בג"ץ עסקה בבקשת העותרת לבטל תניית ויתור שנכללה בהסכם גירושין בינה לבין בעלה לשעבר, אשר ניתן לו תוקף של פסק דין על ידי בית הדין השרעי. העותרת טענה כי לא הייתה מודעת למשמעות התניה, וכי חתמה על ההסכם מבלי להבין כי היא מוותרת על זכויותיה הרכושיות. בתי הדין השרעיים, בשתי ערכאות, דחו את טענותיה וקבעו כי ההצהרה שנתנה בעת אישור ההסכם מעידה כי חתמה עליו בהסכמה מלאה, לאחר שהובהר לה תוכנו. בג"ץ אימץ את קביעות בתי הדין הדתיים וקבע כי אין מקום להתערבותו, משום שהעותרת לא הצליחה להוכיח כי הופעל עליה לחץ, או כי נפל פגם מהותי בהליך אישור ההסכם.
אף שהעתירה נדחתה, פסק הדין חורג מגבולות הסוגיה הפרטנית והופך לדיון תקדימי בסוגיה רחבה יותר – השימוש בבינה מלאכותית בעריכת כתבי בית-דין והשלכותיו על ההליך המשפטי. במהלך הדיון התברר כי עורכת הדין של העותרת הסתמכה על מידע שהופק ממערכת בינה מלאכותית, אשר הציגה לה ציטוטים מפסקי דין שכלל אינם קיימים. מתוך 36 הפניות לפסיקה שהובאו בעתירה, חלקן היו מסולפות, וחלקן התבססו על פסקי דין בדיוניים לחלוטין. עורכת הדין טענה בתחילה כי מדובר בטעות טכנית, אך בהמשך הודתה כי הסתמכה על מקור מקוון מבלי לוודא את אמינותו.
בית המשפט ראה בכך פגם מהותי באופן הגשת העתירה, ואף שהתיר את המשך הדיון כדי שלא לפגוע בעותרת עצמה, הקדיש חלק משמעותי מהכרעתו להשלכות המשפטיות והאתיות של הסתמכות בלתי מבוקרת על כלי בינה מלאכותית. השופטת כנפי-שטייניץ הדגישה כי העלאת טענות כוזבות מהווה "מופע חריג בחומרתו", המכרסם ביסודות האמון הנתון לעורך הדין – אמון החיוני לפעילותה התקינה של מערכת המשפט. היא ציינה כי שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית עלול לפגוע ביעילות הדיון המשפטי, להטיל עלויות מופרזות על הצדדים ולהכביד על המערכת המשפטית בכללותה.
למרות חומרת המעשה, בית המשפט נמנע מהטלת סנקציות על עורכת הדין במקרה זה, בהתחשב בכך שמדובר באירוע ראשון מסוגו. עם זאת, השופטת הבהירה כי בעתיד, שימוש כוזב בבינה מלאכותית עשוי להוביל לסילוק התביעה ולהטלת הוצאות אישיות על עורך הדין המפר.
השלכות פסק הדין חורגות מעבר למקרה הפרטני של העותרת ועוסקות באחריותם של עורכי דין לשימוש זהיר ומושכל בטכנולוגיות חדשות. בית המשפט הבהיר כי מערכות בינה מלאכותית אמנם מציעות כלים מתקדמים לייעול עבודתם של משפטנים, אך אין בכך כדי לשחררם מחובתם המקצועית לוודא את נכונות המידע. מודלים של בינה מלאכותית, צוין בפסק הדין, נוטים לעיתים לייצר תוכן שנשמע אמין, אך בפועל אינו מבוסס על מקורות משפטיים תקפים. לפיכך, האחריות על בדיקת נכונותו של כל מידע המובא לבית המשפט מוטלת אך ורק על עורך הדין המגיש את המסמך.
פסק הדין מציף גם שאלות רגולטוריות חשובות בנוגע לשימוש בבינה מלאכותית במערכת המשפט. ככל שהטכנולוגיה ממשיכה להתפתח ולהפוך לכלי עבודה מרכזי במשרדי עורכי דין, עולה השאלה האם יש להטיל מגבלות או חובות פיקוח מחמירות יותר על שימוש בטכנולוגיות מסוג זה. במדינות שונות כבר נבחנות תקנות מחייבות שיחייבו הצהרה מפורשת כאשר מידע המוגש לבית המשפט הופק באמצעות בינה מלאכותית. האם מערכת המשפט הישראלית צריכה לאמץ גישה דומה?
מעבר לכך, עולה השאלה כיצד ניתן להבטיח שהסתמכות על כלים טכנולוגיים לא תפגע באיכות הייצוג המשפטי. האם הגענו לשלב שבו מודלים מבוססי בינה מלאכותית אינם רק מסייעים לעורכי דין, אלא מתחילים להכתיב את מהלך הדיון המשפטי? האם השימוש הגובר בהם מחייב את בתי המשפט לפתח מנגנוני בקרה חדשים לזיהוי מידע מסולף?
השימוש בטכנולוגיה הולך וצובר תאוצה, והמשפטנים של העתיד יידרשו לאזן בין ייעול תהליכים לבין שמירה על אמינות ואחריות מקצועית. פסק הדין שבפנינו אינו רק הכרעה נקודתית, אלא קריאת השכמה לכל העוסקים במקצוע – הבינה המלאכותית כאן כדי להישאר, אך החובה לוודא את אמינותה נותרת בידי בני האדם.
אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או חוות דעת, או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו"ד. האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושא. בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.
